<h1>אהל מועד שער ר"ה ויוה"כ דרך ג'</h1>
<h2>דף עג:</h2>
יום הכפורים אסור מד"ת באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה בחמין ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכל האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת והוא שאכלו בכא"פ. וכן העושה מלאכה ענוש כרת.
בכל איסורין שבתו' אעפ"י שאין לוקין עליו אלא על שיעור שלם אסור מה"ת אפי' פחות מכשיעור ואפי' לא הוי אלא משהו.
<h2>דף עז:</h2>
אסור לרחוץ אפי' מקצת גופו ואפי' להושיט אצבעו במים אסור ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה מותר לרחוץ בצונן.
החולה אע"פ שאינו מסוכן רוחץ כדרכו.
מדיחה אשה ידה במים א' ונותנת פת לתינוק ובשחרית נוטל אדם ידיו כדרכו ואפי' לא עשה צרכיו וכל זמן שאין ידיו נקיות מותר לו ליטול ידיו ואע"פ שאינו בא עכשיו להתפלל וללמוד תורה מותר לו כדי שיהא ראוי לכך כל שעה. (ירוש') ביוה"כ רוחץ ידיו ומקנחן במפה ומעבירה המפה על פניו. ההולך לדבר מצוה או לשמור פירות ויש מים בדרך עובר ואינו חושש ואפי' בחזרתו מותר וצריך ליזהר שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו לפי שנר' דמתכוין להנאת רחיצה א"נ מפני שנר' כנושא בגדו [ע"ח ע"א] ובשבת נמי מותר אע"פ שיש ברגלו מנעל אין חוששין שמא יצא מרגלו ויבא להביא ודוקא מנעל דמהדק אבל בסנדל לכתחי' לא ומותר להצטנן בפירות ובכלי שיש בו מים אסור שמא ישפכו המים על בשרו שורה אדם מטפחת בערב יוה"כ ומנגבה למחר מותר להעבירה על פניו ואע"פ שיש בה קור הרבה אינו חושש. [ע"ז ע"ב] אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואפי' סיכה שאינה לתענוג ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה. וכן מי שהיה חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש שאין זה מתכוין להנאת סיכה אלא להנאת גופו ודבר שאין מתכוין מותר.
<h2>דף עח:</h2>
יוצאין בסנדל של שעם והוא מן גמי או בשל קש או של כפות תמרים ויוצאין באנפליא של בגד בד"א במבוי המשותף אבל לא כשאינו משותף שבין בשבת בין ביוה"ך אסור לצאת במבוי שאינו משותף או לחצר שאינה מעורבת במנעל אא"כ הוא של עור שאינו חשוב מנעל אלא (שם) [של] עור והוי משאוי וכ"כ הר"ם ז"ל בפירושיו בסוף במה אשה ומכלל דבריו נכתבו שם ובמקומות אחרים למדנו שלא התירו לצאת אלא באלו שאין דומין למנעל בצורתם אבל במנעל גמור אע"פ שהוא של בגד אסור לצאת כגון אנפליא אבל בתוך ביתו מותר דתניא בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ב, ע"ב] אבל מטייל באנפליא בתוך ביתו א"נ למי שהוא אסטניס וצריך להלך להקביל פני רבו וכת' הרא"ה שחושש שלא יתלכלך הואיל ואינו מתכוין לתענוג מותר לנעול וק' לע"ד שהרי אסרו למודר הנאה ממעין לטבול אפי' טבילה של מצוה בימות החמה אע"פ שאין כונתו לתענוג. חיה כל ל' יום מותרת לנעול סנדל משום צנה והחולה כיוצא בו אע"פ שאין בו סכנה.
חיה תוך שלשים יום והמלך והכלה ירחצו פניהם.
<h2>דף עט.</h2>
נראה לע"ד מדאמרינן צריך למעך חללה דלא משערינן במשקל אלא באומד וכ"נ מדאתקיף ר"ז [לקמן פ' ע"ב] בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת אמר ליה אביי לשיעור זה מיתבא דעתיה מיהו בשר שמן טובא ולולבי גפנים פורתא ואי במשקל משערינן מאי קו' דהא בשר שמן לא הוי אלא שיעור פורתא ובנתיב ראשון מדרך רביעי יתבארו השעורין שנהגו להאכיל ולהשקות לחולה שיש בו סכנה.
שיעור אכילה אפי' לאדם גדול ככותבת הגסה כמותה וכגרעינתה. וצריך למעך חללה פי' שאין החלל בכלל השיעורים ושיעור זה פחות מכביצה ויותר מגרוגרת.
<h2>דף פ.</h2>
ושיעור השתייה כמלא לוגמיו. אחד גדול ואחד קטן שגבי שתייה הכל לפי מה שהוא אדם.
<h2>דף פ:</h2>
כל האוכל' מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו ואינו חייב כרת אם אכל ושתה כשיעור אלא א"כ אכל ושתה השיעור בכא"פ כמו שנבאר ואם שתה יותר אסור תורה יש אבל אינו חייב כרת והר"מ אומר דשתייה אינו חייב כרת אם שהה בין שתייה לשתייה כדי שיעור שתיה רביעית ולא הודו לו בזה האחרונים וגם לא אהר"א לפי מה שנראה שכתוב בהשגות בס' זרעים בפ"י מה' תרו'.
<h2>דף פא.</h2>
אוכלין ומשקין אין מצט' לכשיעור. מכשירי אוכל נפש הרי הם כאוכל. והילכך שרה פת במים והשלימה לשיעור ואכל חייב.
אכל אוכלין או שתה משקין שאינן ראויין לשתות פטור.
<h2>דף פא:</h2>
מוסיפין מחול על הקדש בין לפני יום הכפורים ובין לאחר יום הכפורים וכן בכל מקום שנאמר בו שבות מוסיפין בין בכניסתו ובין ביציאתו ובה"ש שלו אסור ס' אם הוא יום או לילה והילכך בשני בה"ש חייב כרת ממ"נ ודיני בה"ש נתבארו בשער השבת. נשים חייבים בתוספת.
תני חייא בר רב מ"ד וענתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בט' מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' ועשירי.
<h2>דף פז:</h2>
ונהגו לטבול בז' או בח' שעות ביום וטבילה זו כיון שאינה מתיקון חברים לאו בת ברכה היא וחכמים תקנו שיתודה אדם עיוה"כ קודם שיאכל וישתה סעודה המפסקת בה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה וכן צריך להתודות אחר האכילה ונהגו בארץ הזאת שש"צ מסדר תפילת ערבית בקול רם קודם שיאמר ברכה ולא מצאתי טעם מה נשתנה תפילה זו מתפיל' ראש השנה ואני אומר כי מפני שתפי' זו באה מיד אחר סעודה יש לחוש פן ישכחו סדר התפילה וע"כ מסדרה שליח ציבור בקול רם להשמיע סידורה אל הקהל ולא להוציא בזה שום אדם וע"כ אינו מברך הברכות בשם. ואעפ"י שהתודה בתפילת ערבית צריך שיתודה שחרית וכן במוסף ובמנחה ובנעילה והיכן אומרו אחר תפילה ושליח ציבור אומר' באמצע תפילתו ומתודה שליח ציבור שלשה פעמים בכל תפי' ותפי' ובנעילה מתודה אחת והרי עשרה וידויים.
מנהג הוא שלאחר שאוכלין ושותין חוזרין לבה"כ להתפלל ערבית וכיון שעומד שליח לפרוס על שמע מוציא ס"ת ומברך שהחיינו וחוזר הספר למקומו ואח"כ אומר ברכו וכל כך למה שמא יהא שם מי שלא בירך וסידור תפילת ערבית של יום הכפורים כתבתי בח"ג. וכיון שאמר זמן בליל יום הכפורים קבלו עליהם ואסור לו לשתות אבל אם הפסיק אכילתו אעפ"י שאין בדעתו לאכול מותר דכל היכי דלא אמר זמן לא קבליה עליה ואין מברכין זמן בכוס וליתנו לתינוק מפני שיש לחוש שמא לכשיגדל יברך על הכוס. ואמרו הגאונים דהיכא דמתרמיא מילה ביוה"כ ג"כ אין מברכין על הכוס אלא מביאין הדס ומברכין עליו. ובתוס' אמרו דכיון דמילתא דלא שכיח היא לא חיישינן ומברכין אכסא ומטעימין לינוקא ואין הרשב"א מודה בזה דבכשותא בכרמא נמי חששו להכי.
וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"ך.
